במשך זמן רב נדמה שהתעקשנו ש"לא תזיק לסוכנויות הארט-קופי המיושנות, איזו זריקה של UX ישר לווריד". UX הלך והפך לתחום מוכר ומוערך בעולם הדיגיטלי. זאת לצד הנטייה להזניח אותו בתחומים מסורתיים יותר כמו עיצוב לפרינט או אריזות למוצרים. אם אנסה לטעון ש-UX קיים גם בפרינט ואריזות בלי שאכניס אתכם להקשר מסויים, זה ייראה תלוש. אבל אני מאמין שבעזרת כמה אנקדוטות אוכל להמחיש לכם את הצורך הקיים.
מה הם רעיונות? אותם חיידקים קטנים שגדלים להיות עיצובים או מוצרים שכולנו רוצים לראות את השם שלנו חתום עליהם. כאנשים העוסקים בתחומי היצירה, לכולנו יש רעיונות, הרבה רעיונות. רובם נעים בין רעיונות לא רעים לרעיונות סופר-דופר-אקסטרה-מצוינים.
למעשה, לרובנו יש כל כך הרבה רעיונות שהם כבר לא יודעים מה לעשות איתם (אם זה המצב שלכם, תוכלו למצוא כמה רעיונות בפוסט – מה לעשות עם רעיונות לא מנוצלים ט.מ.). אבל אנחנו עדיין שומרים עליהם מכל משמר, מפחדים שמישהו יגנוב לנו אותם ויחתור תחת התהילה שלנו כמעצבים או מאפיינים. בפוסט זה אני הולך להציג כמה סיבות חשובות לכך שלדאוג שיגנבו לכם את הרעיונות, זה רעיון גרוע במיוחד.
בתהליך ההכשרה של מעצבי חווית משתמש, אחד החוקים החשובים הוא לא חוק פיטס (Fitts) – אשר עוזר לנו בעיצוב אלמנטים אינטראקטיביים. גם לא חוק היק (Hick) – אשר מתאר כמה זמן לוקח לבני אדם להחליט. אלא זהו חוק סטארג'ון (Sturgeon), אשר טוען כי 99% מהכל אלו שטויות. זה די קל לייצר תוצאה דלת איכות – כל אחד ללא שום מיומנויות מסוגל לכך, ויש מליון כאלה בכל פינת רחוב. אולם אם אנו רוצים להצטיין במה שאנו עושים – מה הם הכישורים הנדרשים וההכרחיים? על מה אנו צריכים להתאמן בכדי להיות מומחים?
זו בדיוק השאלה שניסינו לענות עליה בחוקרנו את מקצוע מומחה חווית המשתמש. מומחים אלו באו מתחומים שונים בתוך עולם חווית המשתמש – עיצוב אינטראקציה, ארכיטקטורת מידע, מחקר משתמש, רעיונאות ועיצוב ויזואלי. בעוד הם מפיקים תוצרים בתהליך ומוצרים סופיים שונים זה מזה, היה ברור כי כל מומחה ששוחחנו איתו בנה את המומחיות שלו דרך מיומנויות דומות – כישורים שהפכו להיות הכרחיים כאשר ניסו ליצור תוצרים מצוינים.
לא פעם התפקיד שלנו כמעצבים הוא לדמיין את האפשרויות של דברים בעתיד. רק לעתים רחוקות אנחנו זוכים לעצב באופן עצמאי מהקשרים חברתיים ותרבותיים, ואנחנו לעולם לא מעצבים בלי להתייחס ליכולות התפיסה של המשתמשים שלנו. אפשר לתכנן ממשק נהדר שעושה שימוש נפלא ב"צבע" שנמצא מחוץ לטווח הצבעים הנראים, אבל זה לא סביר שבן אנוש יוכל לראות אותו. זה יהיה נדיר למצוא מעצבת גראפית שמקטרת על המגבלות של התפיסה האנושית, על כך שבאופן לא הוגן הן מאלצות אותה לעבוד רק בטווח של האור הנראה לאדם.
לאחרונה אדם גרינפילד ביקר את אפל על העיצוב של חלק מהאפליקציות שמגיעות עם ה-iOS [ב.ד.: מערכת ההפעלה של האייפון, אייפד, אייפוד], וביניהן קורא הספרים (iBooks), המצפן (Compass), היומן (Calendar) והפתקים (Notes). הביקורת שלו הייתה שהאפליקציות האלה יותר מדי דומות לחפצים האמיתיים שהן מייצגות (skeuomorphic). הוא אמר שהשימוש שנעשה בהן ברמזים חזותיים פוגע בפוטנציאל העתידי של הדור החדש הזה של מכשירי מסך-מגע ניידים.
