יום שלם עם סוזן ווינשנק קצת הפחיד אותי. 8 שעות בחדר סגור עם פסיכולוגית נשמע כמו משהו שמצריך חבילה שלמה של טישו. בפועל, זו הייתה סדנה מרתקת שבה סוזן לקחה אותנו לתוך נבחי נפשו ומוחו של המשתמש. הסדנה בעיקר גרמה לי לחשוב שאנחנו משקיעים המון בנסיון לשער מה המשתמש יחשוב, בעוד שאולי אנחנו צריכים לשים קצת יותר דגש על השאלה "מה הוא ירגיש?"
הסדנה התקיימה ב- 18/6, יומו השלישי של כנס UXI Live 2014. חלקו הראשון של יום הסדנה עסק במערכת המוח. סוזן דנה בדרך שבו הוא מגיב לגירויים מסוימים. זה היה בעצם הצד המדעי בשאלה "איך המשתמש חושב". אבל דווקא חלקו השני של היום, שעסק ברגשות, היה זה שהדהים אותי יותר. אם כבר ביקור אצל פסיכולוגית אז לפחות נדבר קצת על רגשות, לא?
אה, עוד משהו קטן שהפנמתי, הפעם לגבי חוש הקצב שלי – I’m keeping my day job !
בחלק הזה של היום הציגה סוזן ניסויים רבים בפסיכולוגיה חברתית ואת הדרך בה ניתן ליישם את המסקנות שלהם. היא אפילו עשתה עלינו ניסויים קטנים (כל כללי האתיקה הוקפדו, לא לדאוג), כך שהרעיונות הומחשו לנו והיינו יכולים להפנים את הלקחים.
לא תודה, כבר הטרמתי במשרד
אחד המושגים הבולטים בסדנה היה הטרמה – Priming. אני יודע, בעברית זה נראה כמו טעות דפוס, אבל חכו רק רגע. קרה לכם פעם שקניתם רכב מדגם מסוים ופתאום שמתם לב שמכוניות מאותו הדגם התחילו "לצוץ" בהמוניהן ברחובות? אולי אחרי שנולד לכם ילד התחלתם לפתע לראות פרסומות למוצרי תינוקות בכל מקום? ההיגיון מלמד אותנו שכנראה הן לא באמת צצו שם יום בהיר אחד, אלא שאנחנו אלה שהחלו לשים לב לקיום שלהן. המשמעות של הטרמה היא שחשיפה מוקדמת לרעיון כלשהו תשפיע מאוחר יותר על מחשבות ומעשים בהקשרים אחרים. יש הרבה תשובות לשאלה למה זה קורה. יכול להיות שהתופעה הזו נובעת מרצון בשייכות לקבוצה שדומה לי – עוד אנשים שרכשו את הרכב שאני קניתי, לדוגמא. או אולי אני מרגיש צורך להצדיק את הרכישה שלי אז אני מחפש אנשים נוספים שביצעו את אותה רכישה.
ניסוי מעניין בנושא בדק קבוצה של צעירים שנתבקשו לפתור תפזורת, אך זו לא היתה מטרת הניסוי האמיתית. למעשה, הנבדקים נצפו מחוץ לחדר הניסוי, לאחר פתירת התפזורת. הנתון שנמדד היה משך הזמן שלקח להם להגיע מחדר הניסוי ועד ליציאה מהבניין. נבדקים שבתפזורות שלהם הופיעו מילים שקשורות לזיקנה (כמו "קמטים", "מקל הליכה", "סבא"), עברו את המרחק במהירות ממוצעת נמוכה באופן משמעותי מאלו שקיבלו מילים שאינן קשורות לזיקנה.
ההשפעה הנחבאת של פונט סריפי
ניסוי נוסף הראה שוב את השפעתה של הטרמה: בניסוי הזה, קבוצת אנשים קיבלה הוראות למשימה. חלק מהם קיבלו את ההוראות בפונט סריפי, בעל עיטורים רבים (כמו Times New Roman) והיתר קיבלו את המשימה בפונט ללא סריף (כמו Arial). התוצאה הראתה שהמשתתפים שקיבלו הוראות בפונט סריפי דירגו את המשימה כקשה יותר.
המסקנה המעניינת כאן, היא שהמשתתפים השליכו את הקושי שלהם בפענוח הטקסט על התוכן שלו. בדיוק כשם שהנבדקים בניסוי הראשון השליכו את התחושות שעלו בהם בעת החשיפה לנושא הזיקנה על ההתנהגות שלהם.
מה אפשר לקחת מהניסוי הזה וליישם? כאשר משתמש עובר תהליך קשה ומתיש עם הממשק, הוא מייחס את תחושת העייפות והתסכול שלו אל המוצר. כאשר נדרש יותר מאמץ למצוא ולזהות תוכן, המשתמש עשוי לזכור את התוכן (ובעקבות כך את המוצר כולו) כלא נגיש, מסורבל ומעיק.
אינטואיציות קולקטיביות
במהלך הסדנה ביקשה מאתנו סוזן לצייר עיגול שמחולק לארבעה רבעים בני 90 מעלות כל אחד. באופן הבא:
לאחר מכן התבקשנו לסמן בכל אחד מרבעי העיגול את האותיות A, B, C, D באופן שנראה לנו ההגיוני ביותר. אפשר היה לשמוע את המולת ההפתעה באולם כשכולם חלקו אחד עם השני את הדרך בה בחרו. אחד הלך עם כיוון השעון, הגיוני. אחת סימנה משמאל לימין, גם מתקבל על הדעת. אחד מלמעלה למטה ואפילו סוגי אלכסונים היו שם. כולם צודקים. זו בדיוק הנקודה שסוזן רצתה להעביר – היגיון ואינטואיציות הם סובייקטיביים ומשתנים מאדם לאדם. מה שמעניין יותר, אומרת סוזן, הוא שקיימות גם אינטואיציות קולקטיביות.
אינטואיציות קולקיטביות הן תפקודים שונים שאנחנו מכירים ומצפים להם. כשאנחנו פוגשים חבר נצפה שהוא ילחץ לנו את היד או ייתן חיבוק; כשניקח ליד בקבוק משקה נצפה שכיוון ההברגה של הפקק יהיה נגד כיוון השעון; מול ממשק נצפה שכפתור ירוק יבצע פעולת אישור וטקסט אדום יעיד על שגיאה. אפשר לקרוא לאינטואיציות האלו גם "הרגלים". ההרגלים שלנו משתנים בהתאם לתרבות, גיל וידע קודם.
דוגמא להשפעות של ההרגלים שלנו עלינו אפשר לראות במחקר נוסף שהציגה סוזן. המחקר הראה שילידי 1998 ומעלה מתייחסים לפרסומות בסרטונים ובצפייה ישירה באינטרנט, כחלק בלתי נפרד מהם ואף בצורה חיובית. מבחינתם זה הוא מקומן הטבעי של פרסומות כאלה. זאת בניגוד לנבדקים מבוגרים יותר, שמבחינתם פרסומות "שייכות" למכשיר הטלוויזיה ולא לאינטרנט. המשמעות היא שפרסומות במהלך שידור ברשת יפריעו למשתמשים המבוגרים הרבה יותר מלצעירים, אך גם יהיו בולטות יותר ופחות נתונות ל"עיוורון באנרים".
מה אפשר לקחת מהניסוי הזה וליישם? אם המוצר שלנו פונה לקהל יעד רחב, המחקר חייב להתייחס גם לאלמנט האנתרופולוגי – מה הוא ההקשר התרבותי של המשתמש, במה הוא מורגל. לדוגמא, אם אנחנו מאפיינים ממשק למצלמה עבור בני נוער, עלינו לשאול את עצמנו האם השמעת צליל של תריס המצלמה בזמן הצילום תהיה ברורה או רלוונטית. או במקרה של משחק נהיגה, האם כדאי לאפשר את מיקום ההגה גם בצד שמאל וגם בצד ימין של הרכב?
מה למדתי?
בסופה של הסדנה כבר חששתי הרבה פחות מריבוי מושגים חדשים, ומהיישום שלהם בפועל. כמו אחרי טיפול פסיכולוגי מוצלח, יצאתי מהחדר עם תחושה שלמדתי משהו חדש. במקרה הזה על עצמי וגם על אנשים בכלל, על מה שמרגש ומניע אותנו. ובמיוחד על איך שאפשר להשתמש בידע הזה.
סיכום מפורט על כל מה שסוזן לימדה בסדנה, תוכלו לקרוא בסיקור המצויין שהכינו החברים בפיקסל פרפקט על שלושת הימים של כנס UXI Live 2014.
טל, אני כמעט לגמרי בטוח שבאיזשהו שלב היא אמרה שאין היום הבדל בין serif ל sans serif. בעבר היה נהוג לכתוב טקסט באתר תוכן עם serif, כדי שזה יעזור לעיניים לסרוק את השורה כשהם עושות סקדות (תנועות עיניים קטנות של אלפיות שניה), ואת הכותרת עם sans serif.
לפי מה שהבנתי מהסדנה, בגלל העלייה בגודל המסכים ושיפור הרזולוציה, אין היום הבדל בקושי לקרוא בין serif ל sans serif. מדובר אולי ברושם סובייקטיבי, שבו המשתמש מרגיש שהאותיות עם ה serif הם יותר חשובות או "מסוגננות", אבל פיזית אין הבדל בזמני הקריאה.
היי גלעד.
כמו שאמרת, אכן אין הבדל במשך הזמן שלוקח לקרוא את הטקסט. משך הזמן שהמשתמשים התייחסו אליו הוא משך הזמן שהם העריכו שייקח להם לבצע את המטלה שתוארה. אותן סקדות (ריצודי עיניים) הם אלה שמקשים על הקריאה, גם אם לא במודע וזה מה שמייצר אצל הקוראים את תחושת חוסר הנוחות, שמביאה לתוצאה המתוארת בניסוי.