בית  >  כתבות  > "סליחה, איפה פה זה השירותים?"

"סליחה, איפה פה זה השירותים?"

יניב שריג, 4/8/2011. 2 תגובות.

הדרך בה משתמשים מנווטים באתר אינטרנט דומה מאוד לדרך בה אנו, כבני-אדם, מוצאים את דרכנו בעולם סביבנו; זאת הסיבה שכפתור "חזור" בדפדפן הוא כה שימושי. כמשתמשים במרחבים הוירטואליים, כמו גם כעוברי אורח במרחבים ממשיים, לעתים אנו מכווני מטרה, ולעתים משוטטים להנאתנו. נפגשתי עם ססיליה ויטס וניב כשר, המייסדים של  כשר תקשורת חזותית, משרד עיצוב בינתחומי העוסק בהכוונה ושילוט למבנים ציבוריים, על-מנת ללמוד על דרך העבודה שלהם, ולעמוד על הדומה והשונה בין שני העולמות.

השבוע הגעתי לנמל התעופה בן-גוריון בכדי לאסוף קרובי משפחה שהגיעו לביקור קיץ בארץ. במעבר מהחניון למסדרון שמוביל לטרמינל עצמו נתקלתי בשלט הכוונה. עמדתי מול השלט, הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה. כיווצתי קצת את הגבות ובחרתי: ימינה. הנה נקודת צומת בה אני כמשתמש זקוק למידע יחסית פשוט, כזה שייתן לי דחיפה קלה לכיוון הנכון ולא יאלץ אותי לעמוד ולחשוב. מה גרם לבלבול? כמובן החץ שמצביע ימינה מול המטוסים שטסים שמאלה. האם לא היה יכול להיות יותר פשוט עם שלוש הפיקטוגרמות היו מצביעות לאותו כיוון? אולי שימוש בטקסט וחץ בלבד? אולי רק פיקטוגרמות?

שלט הכוונה בנמל תעופה בן גוריון

כולנו נתקלים כל יום בחידות דומות. במעלית, בכבישים, מול הכספומט. אנחנו עוצרים לרגע, לא בטוחים בדיוק מה לעשות, קוראים שוב את ההוראות או מעיפים מבט נוסף לעבר השלט כדי לא לטעות. במקרים קיצוניים גם זה לא מספיק ואז אנחנו פשוט בוחרים. וטועים. או שלא.

"אנחנו נכנסים בשלב בו יש שלד" אומר ניב, "הלוואי והייתי יכול להיכנס קודם ולהשפיע על אדריכלים עוד בשלב התכנון והחשיבה על החלל, אבל המציאות לרוב מכתיבה כניסה לפרויקט בשלב בו הוא כבר מתוכנן על הנייר. אנחנו מתבוננים בתוכנית העל של האדריכל כפי שמותווית על הנייר ומנסים להבין את נקודת המבט של האנשים שילכו בתוך הבניין. זוהי גם נקודת המבט הפיזית של גובה עיני אדם וגם נקודת המבט של ה'צרכן' של המבנה."

"שינוי נקודת המבט מצריך ניסיון. אנו רואים על הנייר סימון של מדרגות יורדות ומבינים שכאן נזדקק לשילוט הכוונה. אנחנו מדמיינים את עצמנו הולכים בתוך הבניין. לעתים אנו בונים דגמים אמיתיים בקנה מידה מוקטן, ומצלמים מבפנים בכדי לקבל את נקודת המבט הנכונה, להבין את החלל בצורה יותר טובה, להבין את הפרופורציות ואת קנה המידה. כשהבניין מתחיל לקרום עור וגידים אנחנו הולכים לשטח וחוקרים אותו. נכנסים לאתר הבניה ובודקים את הצמתים השונים; צמתים בהם אנשים יזדקקו לקבל החלטה, צמתים בהם אנחנו צריכים לתת להם אינפורמציה. העבודה שלנו על שילוט ההכוונה נעשית במקביל לבניה של הבניין והכל מתנקז לתאריך בו הבניין גמור. לרוב, אין לנו את הפריבילגיה לעבוד עם קהל אמיתי ולראות את הנקודות הבעייתיות. אנחנו צריכים לסמוך על האינטואיציות שלנו ועל הניסיון שרכשנו במשך השנים."

"נקודת ציון או עוגנים בתוך בניין הם דברים נורא חשובים. דמיין שאתה קובע להיפגש עם מישהו, איך אתה מתאר לו את מקום המפגש? ליד הכיכר, לרגלי המזרקה. אלו עוגנים המשמשים כסימני זיהוי, מקומות שנחקקים בזיכרון ומהווים סימנים בולטים בסביבתם, מקומות שאי אפשר לטעות בהם, שכולם מכירים אותם, שהם מספיק מרכזיים. אנחנו מחפשים בעבודה שלנו את הנקודות האלו בכדי להשתמש בהן. אנחנו עושים תרשימי זרימה של תנועת האנשים בחלל: איך אנשים הולכים? איך הם נכנסים? איך הם יוצאים? במוזיאון ישראל יצרנו עוגנים כאלה. כשאתה הולך בחוץ אתה יכול לראות את סימון הבניין ממרחק רב."

הכוונה והתמצאות במוזיאון ישראל המחודש בירושלים

"אבל", אני אומר, "יש הבדל בין שדה תעופה, תחנת רכבת, או טיול בפארק. בכולם אולי צריך הכוונה, אבל היא תהיה שונה". "בוודאי" אומר ניב, "יש לנו פרויקטים שאנחנו קוראים להם No Nonsense. אלו פרויקטים הדורשים שילוט פונקציונאלי, שילוט שאינו מתחכם, ועם זאת אסתטי. במקומות אלו אנו מנסים להבין באיזו סקאלת לחץ אנשים נמצאים בנקודות החלטה שונות. פסיכולוגים מדברים על זה ברמות חרדה. אתה נמצא בצומת החלטה ואם לא תראה את השלט, אתה מפתח חרדה מסוימת. בצמתים אלו צריך הכוונה עם אותיות גדולות. ההכוונה צריכה להיות ברורה, מיידית, אוניברסאלית."

"קח לדוגמה סביבה כמו בית חולים. כיום בבתי חולים זה לא נדיר למצוא שלטים עם שלושים סעיפים שונים. מה עושים אנשים שצריכים להגיע מהר למקום מסוים? לעתים אלו אנשים שלא נמצאים במצב בריאות תקין, לעתים הם באים לבקר קרוב משפחה, לעתים מדובר בקשישים, באנשים עם מוגבלויות כאלה ואחרות. כשאתה מכריח בן-אדם לעמוד מול שלט כזה אתה מכניס אותו להלם. ואז הוא בכלל לא קורא אותו ומחפש את דלפק המודיעין או מישהו לשאול אותו."

"כשעשינו את הפרויקט עבור בית החולים אסותא, ישבנו עם מנהל בית החולים על רשימת המחלקות והיעדים השונים ובנינו לה קטגוריזציה שתקל על החולים והמבקרים. קבענו שהשיטה תהיה מהגדול לקטן כלומר כשאדם נכנס לבית החולים הוא לא צריך הכוונה גם ל CT, גם MRI וגם למכון רנטגן. הוא צריך הכוונה למכוני ההדמיה. בהמשך, כאשר הוא יגיע לקומה הרלוונטית או לאזור הרלוונטי בבית החולים, הוא ימצא שלטים אחרים שמפרטים את השירותים השונים באותו מכון. הכוונה היא לתת לאנשים את המידע לו הם זקוקים בנקודה בה הם זקוקים לה. לא יותר ולא פחות."

שילוט הכוונה בבית חולים אסותא ברמת החי"ל

"גם כשניגשנו לתכנון תכנית אב לשילוט בעיר חולון, הגישה היתה דומה. אנחנו מחפשים את הקטגוריות השונות בעיר וכל קטגוריה כוללת תתי-קטגוריות. אנחנו מנסים לפרק את העיר. מהי הדרך הראשית? מהם הכבישים הצדדיים? יש עיסוק נרחב בהיררכיה. ההחלטות העיצוביות נשענות יותר מאוחר על ההיררכיה שהוגדרה."

"ואז כשרצינו לעשות אתר אינטרנט למשרד שלנו עבדנו הפוך. לא רצינו שאנשים יכנסו לעוד רמה ועוד רמה אלא שיהיו חשופים למידע בצורה מהירה. המדיום שינה את ההתייחסות שלנו. בנסיעה ברכב או במקומות כמו בית חולים יש לך זמן מועט לקלוט מידע מסוים. באתר הרשינו לעצמנו יותר. הנחנו שהגולשים באים עם יותר זמן לשוטט. לא בטוח שההנחה נכונה אבל זו החלטה שלקחנו."

"אז מה?" אני שואל את ניב. "בכדי ליצור חוויה יותר עשירה אתה צריך לפגוע בפונקציונליות? במהירות קבלת המידע?"

"לא בהכרח" אומר ניב. "המקצוע שלנו כולל יותר מפונקציונליות גרידא. לא מדובר רק על התמצאות במרחב אלא שפה גרפית שהופכת להיות חלק מהחוויה של הביקור במקום. יש מקומות בהם אנחנו מרשים לעצמנו יותר חופש. לדוגמה ברמת הנדיב, רוח המקום היא רוח של סקרנות, חיפוש וגילוי. הארכיטקטורה היא כזאת וגם ההכוונה היא כזאת. יצרנו שכבות שונות של גילוי במקום כי הסקרנות היא חלק מהסיפור של המקום."

"גם הפיקטוגרמות יותר משוחררות. זה מקום שמאפשר ללכת בו לאיבוד. אפילו שאנחנו עוסקים בהכוונה והתמצאות המטרה היא לא תמיד למצוא, לפעמים יש ערך רב גם לחיפוש. אנחנו יוצרים מרווח זמן בין ההבחנה בשלט לבין ההבנה. זה כמו עיצוב או אמנות. לפעמים לוקח כמה שניות עד שנופל האסימון. גם אם המבקר לא הבין בדיוק את השילוט זה לא נורא כי יש כאן חוויה שלמה. החוויה יותר מעניינת בעיני כשההבנה היא לא מיידית. ברמת הנדיב אנחנו רוצים לעשות שילוט שקוע בקרקע. אנחנו רוצים שזה יראה כמו סימני דרך. יש בזה משהו משחקי, והמשחקיות חשובה לחוויה."

שילוט הכוונה ברמת הנדיב

"אל תשכח שיש גם סוגים שונים של קהלים שמגיע למקומות אלו. בעיצוב למדיטק בחולון אנשים מצפים למשהו אחר. גם מזמיני העבודה וגם הקהל מצפים ממך להיות שונה. אנחנו מנסים לעורר סקרנות בכדי להביא חוויה יותר שלמה. במדיטק לדוגמה יצרנו הרבה גירויים ויזואליים: יש שמות על הקיר, יש אימג'ים של דמויות, יש שימוש בפונטים שונים. יש ניסיון לעורר סקרנות שלא מובילה בהכרח למטרה מוגדרת."

שילוט הכוונה במדיטק חולון

"איך אתם מסתדרים" אני שואל "עם הניגוד בין מינימליזם גרפי שנחשב כמייצג טעם טוב, לבין הצורך להיות בהיר לכמה שיותר אנשים, לפעמים אנשים שונים, גילאים שונים עם מיומנויות שונות באותו מבנה עצמו?"

"אנחנו דווקא די מינימליסטים בעבודה שלנו" עונה ניב. "אנחנו משתמשים בפונט גדול רק כשזה משרת את המטרה. לפעמים אין בכלל מקום לאותיות גדולות. קח לדוגמה מבני ציבור במדינת ישראל שצריכים להיות כתובים בעברית, בערבית ובאנגלית. כל פריט מידע חייב להופיע בכל השפות וזה יוצר עומס ויזואלי גדול, כמו גם החלטות שונות שצריך לקחת על כיווניות ויישור של טקסטים. לכן אנחנו משתדלים לעבוד בפינצטה. לכל שלט יש מקום מוגדר וברור. אנחנו משתדלים לא להרבות בשלטים ושמים הכוונה רק בצמתי החלטה. ההיררכיה כאן היא מאוד חשובה."

"גם השימוש בפיקטוגרמות הוא כלי חשוב. לא בהכרח כל מי שרואה מיקרוסקופ יודע שהוא בדרך לבנק הדם, אבל השימוש בפיקטוגרמות הופך את ההכוונה ליותר ידידותית. אסור לשכוח שהפיקטוגרמה היא ציור הפתוח לפרשנות ולכן לא תופיע בדרך כלל לבד, אלא בליווי טקסט."

פיקטוגרמות עבור בית חולים אסותא

"הפיקטוגרמות הופכות את השפה למאד אוניברסאלית" אני אומר. "מה בכל זאת בשפה הגרפית קשור למקום שאנחנו חיים בו. לישראל?"

"תראה", אומר ניב, "אין מה לעשות, אנחנו לא גרמנים. בגרמניה אנשים יעמדו ויקראו את השלטים ויעשו מה שכתוב בהם. הגרמנים הם צרכני סדר כפייתיים ומבחינה זאת, אנחנו כישראלים הפוכים מהם. בפרויקט אחד שמנו שלט ענק בגובה העיניים רק בכדי לגלות שאנשים מעדיפים קודם כל לשאול עוברי אורח לפני שבכלל הרימו את הראש לראות אולי יש תשובה יותר זמינה. אלו הבדלים תרבותיים שבאים לידי ביטוי בהתנהגות של אנשים. בהרבה מקרים אני גם נתקל בזילות של המרחב הציבורי. עושים מבנים מרשימים ומשקיעים בהכוונה ושילוט, ואז ברגע שנוצר צורך כלשהו, במקום לשאול את בעל המקצוע שעבד חודשים רבים והשקיע מחשבה בכל פרט ופרט, לוקחים דף 4A מהמדפסת ומאלתרים איזה שלט על הקיר עם סלוטייפ. זה חוסר רגישות למרחב בו אתה חי"

אני יוצא מהשיחה עם ססיליה וניב, עולה על האופניים ומדווש הביתה, מסתכל ימינה ושמאלה, שלטי רחוב עירוניים, דפי 4A מודבקים על עץ עם תמונה של כלב שהלך לאיבוד, שאריות צבע מסימון כביש שלא הצליח. כאוס  תל אביבי טיפוסי. אבל כיף לי לדווש בשעת לילה מאוחרת זו ברחובות.

בימים אלה מוצגת תערוכת "מן הדף אל הרחוב" בגלריה "זהזהזה" בנמל תל אביב. התערוכה מציגה מעבודות המשרד. תודה לניב כשר ולססיליה ויטס שנתנו לי הצצה לעולמם.

כתבות בנושאים דומים



תגובות

2 תגובות לכתבה

כתיבת תגובה

לא יוצג בשום מקום

לא חובה

רוצים שהתמונה שלכם תופיע עם התגובה? העלו אותה ל-Gravatar.

שלח