לפני מספר חדשים, בשיא החום של חודש אוגוסט, נוכחתי בכנס של אנשי UX בישראל. בפנים, באולם ממוזג מדי, מעצבי UX דיברו על "הנעת הרגש באמצעות חוויית המשתמש" ובחוץ, במרחק של פחות ממאה מטר, התכוננו דרי מאהל המחאה בשדר' רוטשילד לעוד ערב חם של פעילות. מן הסתם, חלקם עסקו בהכנת הפגנת השלוש מאות וחמישים אלף או אולי זו שלפניה. קשה להאמין שבאי הכנס, רובם אנשים צעירים, בני המעמד הבינוני, לא ידעו על המתרחש בשדרות רוטשילד. ולמרות הקונטרסט העצום, ואולי דווקא בגללו, לא שמעתי שום אזכור של אותה פעילות אנרגטית. לא מן הדוברים על הבמה ולא מן הקהל בשיחות המסדרון. לדעתי, השקט הזה איננו מקרי.גם הלקוחות, שאני פוגש בימים אלה, משדרים "עסקים כרגיל" ולא מזכירים את נושא המחאה ולא את ההפגנות הגדולות ובעיקר לא את הדרישה הבסיסית של המחאה – שינוי סדרי עדיפויות כלכליים-חברתיים. גם השקט הזה חשוד בעיני. מה בעצם מסתתר מאחוריו?
זו השיטה
אם מרימים מעט את המבט מן הביצה שלנו רואים כלכלה מערבית במשבר. אם מטים קצת את האוזן שומעים קולות שרוב האנשים הצעירים לא שמעו מימיהם – השיטה לא עובדת. זו השיטה שנקראת בפי מצדדיה "כלכלת השוק החופשי" ובפי חלק מן המסתייגים ממנה "הקפיטליזם החזירי".
הפגנת מחאה בכיכר הבימה. תל-אביב, אוגוסט 2011.
אינני כלכלן ולא מתיימר להציג את עצמי כמומחה בכלכלה. יחד עם זאת, הקולות העולים כל-כך ברורים שאפילו בור גמור כמוני קורא את הכתובת שעל הקיר:
- ג'וזף שטיגליץ (Joseph Stiglitz), זוכה פרס נובל בכלכלה, סגן נשיא הבנק העולמי לשעבר: "מהפכה חברתית באמריקה – שאלה של זמן", ובהופעה מול קהל בספרד.
- אבי טיומקין, יועץ קרנות הגידור הבינלאומיות, קושר את המחאה הישראלית לתהליכים העולמיים: "זהו אקורד הסיום של כלכלת השוק".
- פרופ' ענת אדמתי, גם היא משלנו – כחול לבן, מן הכלכלניות המצוטטות בארה"ב: "המערכת הבנקאית מסוכנת, אנו עלולים ליפול בקרוב לעוד חלום בלהות".
לדעתי, אין להבין את המחאה בארץ ללא הקונטקסט הבינלאומי. בעצם הימים האלה פועלות בערי ארצות הברית הגדולות קבוצות מחאה, שפעילותן מתרחבת מדי יום. הקבוצות בעלות התהודה התקשורתית הרחבה ביותר אימצו לעצמן את השם הכללי "Occupy". הראשונה, כמדומני, הייתה הקבוצה הניו-יורקית "Occupy Walls Street" אבל גם : "Occupy New York" ו "Occupy Los Angeles" . הקבוצות האלו מוחות בעיקר נגד האבטלה ונגד שליטתם של התאגידים הגדולים במשק האמריקאי. אגב, כמה זמן, לדעתכם, החברה האלה ימשיכו לאהוב את התאגיד Apple?
מפגינים מקבוצת Occupy Wallstreet. אוקטובר 2011.
מה עניין שמיטה להר סיני או מה זה קשור ל-UX?
לפני כ- 20 שנים, כתלמיד במחלקה לעיצוב תעשייתי, עוד זכיתי ללמוד תחת הפרדיגמה הישנה והטובה(?) האומרת שתפקידו של המעצב הוא ליצור מוצרים טובים יותר מאלה שהיו לפניהם. זאת לטובת החברה (Society). אבל כבר אז היו מרצים שהעלו את השאלה הכלכלית במלא חריפותה, לאמור – מוצר, קודם כל חייב להיות אטרקטיבי מבחינה מסחרית. עברו עשרים שנים שבהם התפיסה הזו רק הלכה והשתרשה והיום, מעטים הם האתרים שאינם מוכרים משהו באופן ישיר או עקיף: מוצר, שרות או תדמית. וזוהי רק ההתחלה…
שאלתי במספר פורומים רלבנטיים האם חוויית משתמש מדידה. רוב האנשים אמרו כזה ככככן, לאמור, מה אתה דפוק? וגם הפנו אותי לספרים מלומדים שמלמדים את התורה. אבל למה למדוד את החוויות שלנו? ברור: מעבר לסקרנות המדעית והאינטלקטואלית, כדי לספק ללקוח נתונים על כושר התחרותיות של המוצר שלו. אז מה חשבתם, בשביל אהבה? או אולי כדי להעשיר את החוויה לטובת המשתמשים? התמים עלול לטעון שכן, כי ככל שחוויית המשתמש יותר עשירה, ככל שיותר fun להשתמש במוצר כן עולה כושר הסחירות שלו. האומנם? להלן מספר דוגמאות המדגימות את פגיעתו של המסחור בעושרה של חוויית המשתמש.
נתונים לא יבשים או דילול החוויה ונזקי המסחור:
בפורום אחר, המשתתפים – מעצבי UX, נתבקשו להגיב על חוויית המשתמש באתר "החיפושית"-הרכב המחודש של חברת וולקסוואגן. כבר ממבט ראשון אפשר לראות שהאתר שונה מבחינת החוויה שהוא מעביר. אם כי, בקונטקסט שלו הוא רחוק מהיות אתר "קיצוני" או ניסיוני. רוב התגובות הלכו ככה: coooool, אבל עקומת הלמידה… וזמן הטעינה… וההתמצאות… וכך הלאה. בקיצור – לא מסחרי. מדהים לגלות איך אנחנו, מעצבי ה-UX, נהיינו קונפורמיסטים, לא? הייתי מצפה שהמעצבים יטוסו עם זה ויתנו ללקוחות לעצור אותם.
יש לכם עוד כמה דקות? אז הישארו איתי.
בעת לימודי ברויאל קולג' אוף ארט בלונדון(RCA), נפגשנו, אני וחברי ללימודים, עם נציגים של חברות כמו XEROX, Philips ו-Apple. כל חברה בתורה הודתה שבמעבדות הפיתוח שלה עובדים על מוצרים מעוררי דמיון (גם ובעיקר מבחינת ה-UX, אז קראו לזה סתם ממשק המשתמש ו/או אינטראקטיביות) שהסיכוי שלהם להגיע לשוק שואף לכלום. הסיבה: אנשי שיווק חושבים שהמוצרים לא ימכרו טוב. החברות הנ"ל אומנם הצליחו מאוד במכירות, אבל אני נותרתי אם התהייה האם זה לא על חשבון חוויית המשתמש שלי.
בשנת 1992 הקים פול אלן (Paul Allen), שותף עם ביל גייטס להקמת מייקרוסופט, מפעל מחקר בשם Interval Research, מפעל שבינתיים נסגר. המפעל שם לו למטרה למפות את מגוון הנושאים שיעסיקו את העולם בעתיד וחיפוש אחר טכנולוגיות שיתמודדו עם הנושאים האלה. המפעל העסיק מעצבים, אנשי מדע, ביניהם הרבה בלשנים. באמצע שנות ה-90 נחשפתי לקצת מן הפרויקטים (ל-Interval הייתה שלוחה ב-RCA, מקום, שכאמור, שלמדתי בו) ובאמת אני זוכר שנפעמתי מן הניסיוניות שלהם, בעיקר בתחום שהיום נקרא UX. מה מכל זה הגיע אלינו, המשתמשים? ה-Ribbon של Office 2007. סליחה על הציניות.
ביל גייטס ופול אלן – מייסדי מיקרוסופט. 1978.
מה דעתכם:
- מה הסיבה שהשימוש בטכנולוגיית זיהוי הקול צץ רק עכשיו עם הצגת SIRI? למה אנחנו צריכים לעשות את כל הפירואטים על גבי מסכי המגע אם אפשר פשוט לדבר? ניחשתם: הטכנולוגיה קיימת, כמובן, אבל לא מספיק מסחרית. הדרישה למסחור בפירוש מונעת יציאה של מוצרים קצת פחות מסחריים וקצת יותר ניסיוניים.
- למה יש כל כך מעט מערכות הפעלה? האם זה מפני שהמערכות הקיימות כל כך מושלמות. או שהשחקנים הגדולים אוכלים את הקטנים. מזכיר לכם משהו? תנובה, זהבית כהן, מונופול, חקירת הרשות להגבלים עסקיים?
- מה דעתכם על ההתנהגות הברוטאלית של Apple שמחייבת מפתחים לפעול רק דרך החברה ובתנאים שרק חברה מונופוליסטית יכולה להרשות לעצמה, וגם את Facebook, שמחייבת את המשתמשים להשתמש בפיצ'רים חדשים בניגוד לרצונם ובעצם גם Google+?
למעצבים בכלל יש חלק די דבילי בכל זה: אנחנו הרי מצטיינים בלעצב תדמיות. זה לא מדהים שאנחנו ושכמותנו עזרנו לסטיב ג'ובס לבנות את התדמית המדהימה למוצריו ואחר-כך, כמו עדת פטישיסטים, אנו עומדים ומתלהבים ממוצרי Apple כאילו שזה "אמיתי" ולא התדמית.
לפני 3-4 שנים, תוך גילוי חוש נבואי עשיתי חיפוש בגוגל (אז איפה עוד?) על "שבועת היפוקראטס למעצבים". וכן, גם אני התפלאתי לגלות שיש. מה שלא הפתיע הוא שמן העמוד הזה, ששייך לאחד בשם ג'ונתן ארנוביץ, עלה ריח של גימיק פרסומי – ניצול של ערך הומאני לצרכים מסחריים.
והנה עברו מספר שנים, ושוב, הפעם לצורך מאמר זה, "גיגלתי" שוב את החיפוש. כעת העליתי בחכתי לפחות שלוש שבועות נוספות ועוד מספר עמודים שמדברים על הצורך בקוד אתי למעצבים. כל העמודים פונים לציבור, לחברה, לרגש ההומאניות! והרבה פחות ללקוחות. מהפך,רוח הזמן? מצ"ב לינקים רלבנטיים:
http://laurajavier.com/manifesto/
http://whitneyhess.com/blog/2009/10/02/a-hippocratic-oath-for-user-experience-designers/
http://defy-rules.com/2009/10/08/a-hippocratic-oath-for-designers/
http://make-condition.com/thinklab/?p=304
http://designactivism.net/archives/284
http://brianpagan.net/2010/first-do-no-harm-towards-a-hippocratic-oath-for-designers/
ברשימה דלעיל רציתי להצביע על הקשר בין המסחור למניעת ניסיוניות, על הקשר של תחרות בין התאגידים הטכנולוגיים-מסחריים לבלימת הפלורליזם הטכנולוגי, פלורליזם שישרת יותר את המשתמש ופחות את בעלי השליטה בתאגידים. וגם על הטרנד החדש של כמה מעצבים לקחת עמדה.
סיום פתוח.
שמעתי פעם קללה קצת ספרותית: הלוואי שתחיה בתקופה מעניינת. ברוח זו אולי כדאי לשאול האם ואיך ישפיע המשבר הכלכלי-חברתי הממשמש ובא על המוצרים מבחינת חוויית המשתמש שהם יעוררו. בעיני השאלה מובנת מאליה. אך למי שלא ברור, אדבר ברחל בתך הקטנה: האם נוכל להמשיך להשתמש בטכניקות השיווקיות שפיתחנו לאורך השנים? האם אותה מחאת הצעירים לא נושאת בתוכה גם את המיאוס מן המניפולציות השיווקיות, מן העטיפות היפות שאנו המעצבים עוטפים בהן את המוצרים כדי שיימכרו טוב יותר ומהר יותר? כמה זמן עוד נהיה עוד שקועים בתוך הפטישיזם הטכנולוגי, כפי שהתבטאה אחת המפגינות מקבוצת Occupy Wall Street ביחס לסטיב ג'ובס?
האם נחזור לפרדיגמות הישנות? האם נוותר על העיצוב החוויתי ונעשה עיצוב "רציונאלי"? ניאו-פונקציונליזם? Command-line? DOS? Windows 3.1 (לא עלינו)? הרבה שאלות שמחכות לתשובה. מה שבטוח, יהיה מעניין.
ועוד משהו: אני מקווה לעורר שיח.
נושא מאוד מעניין. אני תמיד ראיתי בתחום חוויית המשתמש תחום מאוד הומני, כי לצד העבודה של מוצרים עבור לקוחות שרוצים למכור למכור ולמכור, ישנו האלמנט של להקל על אנשים ולחשוב עליהם לצד הרווחיות של הלקוח. אני מסכים שהקלה על משתמש בעת תהליך רכישת מוצר באתר אינה אצילית כמו עזרה לנזקק ותרומה לקרן צדקה אך עדיין, בכל העולם החומרני-שיווקי-צרכני בו אנו פועלים, אנו הנציגים של האדם הפשוט ברחוב ודואגים שהקול שלו ישמע בכל ישיבה.
לפני מספר חודשים התנהל דיון מעניין בפורום באתר בנושא שמישות ואתיקה http://uxi.org.il/talk/topic/185 והנקודה העיקרית היא שגם הדאגה שלנו לנוחיות המשתמש נועדה הרי לשרת את הצרכים העסקיים של הלקוח, והיא לא נעשית מתוך טוב לב ואצילות נפש. מבחינה אתית הגבול מבחינתי הוא כשאנו משתמשים בטקטיקות בשביל להונות, להוליך שולל וגורמים במישרין או בעקיפין לאנשים לעשות דברים שפוגעים בהם כמו רכישות של מוצרים על סמך מידע מטעה למשל.
השאלה האם חוויית המשתמש תשתנה בעקבות הלך הרוח ותהפוך לפחות נוצצת מעניינת אבל בשורה התחתונה היא עדיין תהיה חוויית משתמש של מוצר צריכה שאנשים יקנו. אם אנשים יחליטו שהם מאסו בצרכנות ויחליטו לוותר על רכישת מוצרים אז פשוט לא תהיה לנו חוויית שימוש להעניק להם, לא? אני לא בטוח עד כמה עיצוב באו-האוסי ניאו-פונקציונאלי או איך שלא נקרא לזה לא יהיה הצהרה אופנתית צינית שעדיין תעטוף מוצר יקר שיהיה מי שיוכל להרשות לעצמו.
אם אני בוחר במודע להשתמש בממשק command line על מכשיר הטבלט היקר שלי אומר משהו? לדעתי זה אומר משהו אבל לא משהו חיובי. זאת פוזה של מישהו שיכול ליהנות ולצרוך אבל מנסה קצת לנקות את המצפון שלו בהנחה בכלל שיש לו על מה להתנצל מלכתחילה 🙂
אמיר, גם אם אנשים יחליטו לוותר על רכישת מוצרים עדיין הם יזדקקו למוצרים/אתרים, לא ?
נגיד וארצה להציע את שירותי הטובים כ…. לא יודעת מה, נגיד – מעצבת פנים, תמורת ליטר חלב. גם סחר חליפין שכזה זקוק למערכת כלשהיא שתסייע לי למצוא את אותו בעל פרה בדרום תל אביב שיש לו כרגע ליטר חלב פנוי והוא בדיוק מחפש מישהו שיעזור לו לעצב את הבית. או את האוהל. או ווטאבר …
לדעתי אבוד לנו. זתומרת – לא רואה מצב שמהמודעות שיש לנו היום לחשיבות הגדולה של חווית משתמש טובה ונכונה אפשר לחזור אחורה.
כמובן. אני מסכים. בקריאה נוספת של המאמר לא ברור לי כל כך מה הקשר בין עיצוב חווייתי והמצב הכלכלי-חברתי, כאילו שמדובר באיזשהו סממן לנהנתנות, קפיטליזם חזירי ותרבות צריכה שלילית. ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שחברות ייצרו מוצרים זולים יותר לדוגמא אבל אז אני בספק אם יהיה להם מספיק תקציב להשקיע ביו-איקס 🙂
ישנם מעצבים בכל תחום שיש להם אג'נדה חברתית, סביבתית וכו' וזה משפיע על אופי העבודה שלהם והפרוייקטים שהם בוחרים או מסכימים לעבוד עליהם. עיצוב מוצר דיגיטאלי, קרי יו-איקס, לא שונה מהם. בחירה מודעת באינטרקציה "פרימיטיבית" כמו DOS אולי תשדר במבט ראשון פשטות אך בפועל מדובר הרי במורכבות טכנולוגית שבמשך שנים הפכה מחשבים למכשירי פלא שרק קומץ אנשי מקצוע ידע איך להשתמש בהם. אם כבר, השקעה בחוויית משתמש שואפת בין השאר להפוך טכנולוגיה ושירותים לנגישים עבור ההמון. ברוב המקרים ההשקעה הזאת נעשית לצורך תמורה כספית אבל אם על הדרך מסיבים נחת ומעצימים אנשים זה לא רק שלילי.
כפי שהתייחסתי בתגובה הראשונה, מניפולציות שיווקיות הן חלק מהעבודה בתחום חוויית השימוש אך זאת כבר הבחירה של איש המקצוע. ישנם אנשי יו-איקס שמעדיפים לעבוד על פיתוח כלי עבודה ומוצרים אינטראקטיבים אחרים שלאו דווקא טבולים בעיסה שיווקית שמנונית. לא שיש בזה משהו רע! 🙂
הי דוד,
מאוד אהבתי את המאמר הזה, דווקא בגלל שלא הסכמתי עם חלק ניכר מהדברים שנאמרו בו. הצלחת לגרום לי להתחבט, וזה טוב.
את התשובה שלי אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף. בשבת ראיתי "רואים עולם" (התוכנית האהובה עלי בטלוויזיה, כי אני קשיש) והייתה שם כתבה על הדרך שבה האייפאד מסייע לאוטיסטים לרכוש מיומנויות ולתקשר עם הסביבה שלהם. בגלגול המקצועי הקודם שלי עבדתי עם אוטיסטים בוגרים במשך כמעט שש שנים. היו ביניהם אנשים שלא דיברו כלל ואחרים שהיו חסרים מיומנויות חברתיות וקישורי חיים בסיסיים. את הכתבה ראיתי עם דמעות בעיניים. לא יכולתי שלא לדמיין את עצמי חוזר אל האנשים אתם עבדתי, ומנסה מחדש לתקשר אתם באמצעות הכלי הזה, שאז יכולנו רק לחלום עליו (הייתה לנו "כיתת מחשבים" ובה ארבעה מחשבים שהותקנו עליהם מסכי מגע מיוחדים שניקנו בתרומות. במוסד שבו גרים עשרות אנשים, אתה יכול לדמיין לכמה זמן מחשב זכה כל אחד מהם).
אני לא נמנה עם מעריצי אפל. למעשה, החלקים בהם ירדת על אפל ועל תרבות הפטישיזם סביב המוצרים שלה הסבו לי הנאה רבה :), אבל אני בהחלט מלא הערכה לעבודת ה- UX שהם עשו עם האייפון ואחריו עם האייפאד. אמיר דותן כתב שהאייפאד מבשר את עידן ה- ubiquitous computing. המחשוב במצוי בכל. ( http://www.amirdotan.com/blog/?p=1169 ) גם אם נראה במוצרים שלהם רק צעד מתוך תהליך גדול של הנגשת הטכנולוגיה להמונים, קשה שלא להתפעל מההנגשה הזאת, ומהכוח שהיא מביאה לאותם המונים.
לטכנולוגיות כמו האינטרנט, גוגל, הסמארטפון החדש (והאינטואיטיבי) יש פוטנציאל אדיר של דמוקרטיזציה. הנגישות של כל המידע, הקלות של התקשורת בין אנשים… אני בטוח שאתה יודע על מה אני מדבר. כל אלה לא היו שווים הרבה אם הממשקים שלהם היו נשארים בעידן ה- command line שבו אנשים נדרשו לשנן בעל פה כמה עשרות או מאות פקודות, ולתקשר עם מכונות שהייתה להן אפס סובלנות לטעויות.
אני כמובן לא חושב שזה הכל רק יופי טופי. אני לא חושב שאנחנו חיים באיזו טכנו-טופיה או שאנחנו מתקדמים לקראת אחת כזאת. לכל טכנולוגיה, החל בגרזן שעשוי ממקל ואבן מושחזת וכלה במנוע חיפוש ששולף מידע מתוך מיליארדי דפי טקסט יש יתרונות וחסרונות. התפקיד שלנו הוא להנגיש את הטכנולוגיה. לעשות אותה קלה, נוחה ומהנה לשימוש. אם הטכנולוגיה עושה דברים רעים, אנשים יוכלו לעשות אותם בקלות ובהנאה. יכול בהחלט להיות שצריך להיות לנו קוד אתי שאומר "בשביל האנשים האלה, אל תעבדו", אבל כבר היום כל אחד מאתנו יכול לסרב לכל עבודה שבה נראה לו שהוא עשוי לסייע לאנשים בביצוע פעולות הרסניות.
שבועת היפוקרטס מתחילה במילים "ראשית לכל אל תזיקו". אני חושב שזה משפט טוב לכל אדם, בכל מקצוע. כתוספת לכלל שהצעתי בפסקה הקודמת ("אל תעבדו בשביל חארות") אפשר לטעון שיש לנו אחריות מוסרית לנסות ולכוון את הטכנולוגיות עליהן אנחנו עובדים למקום שבו הן מועילות לכל אדם, או לכל הפחות לא מזיקות. אבל אז נשאלת השאלה מהוא נזק ומה נחשב "מרושע". מן הסתם על הדברים הקיצוניים יהיה לנו קל להסכים- רוב מה שהוא לא חוקי ועוד כמה דברים חוקיים אבל מאוד מסריחים. אבל מה עם כל השאר? האם העובדה שפייסבוק מאפשרת לך להעליב מישהו בפני אלפי אנשים, או להדיח אותם לדבר עבירה הופכת אותו לטכנולוגיה מרושעת? (כפי שלא מעט אמצעי תקשורת מיינסטרימיים מנסים לא פעם לצייר). אם התשובה לדעתך היא "כן", הרשה לי להזכיר לך שאת אותם דברים בדיוק אפשר להשיג גם באמצעות מרפסת.
פייסבוק וטוויטר (שני מוצרים טכנולוגיים שעשו דמוקרטיזציה למושג תקשורת המונים, בין השאר באמצעות חוויית משתמש טובה גם אם לא מושלמת) שיחקו תפקיד חשוב בהתארגנות של ההפגנות שאתה מציין כאן לשבח וגם באלה שהביאו את "האביב הערבי". האם האביב הערבי הוא טוב או רע?
וזה מביא אותי לנקודה העיקרית שבה אני לא מסכים עם המאמר שלך- ההנחה כי סחר הוא בהכרח רשע. אתה מבין, מקריאת המאמר נוצר הרושם שכל פעילות מסחרית באשר היא תהא בהכרח מרושעת. מקריאת התגובות כאן אני מסיק שאני לא היחיד שהבנתי זאת כך. אם זה אכן מה שניסית להגיד, אני חולק עליך. ברור לי שכעובד של חברת פרסום גדולה אני מייד חשוד כקפיטליסט חזירי אבל עד כמה שאני יכול להעיד על עצמי, אני חושב שאני די סוציאליסט. אני לגמרי בעד חלוקה הוגנת יותר של משאבים, בעד צמצום פערים, תמיכה מסיבית יותר של החזקים בחלשים ושל הרבים שיכולים במעטים שמאוד קשה להם. וכו'. אבל לפחות מאז שהייתי בן 16, אני כבר לא חושב שכסף ומסחר הם מקור כל רוע בעולם. כפי שאמרה גם אורית בתגובות כאן, מסחר מתקיים כבר עשרות אלפי שנים וכנראה ימשיך להתקיים גם עוד עשרות אלפי שנים (אם נצליח איכשהו להתאפק מלהשמיד את עצמנו). רוחות המהפכה החברתית שנושבות עכשיו בארץ ובעולם לא יהפכו את הקערה על פיה ולא יחריבו עולם ישן עד היסוד. הן כנראה ינערו קצת את הסירה, אולי יפילו הימה כמה חזירים שמנמנים שלקחו לעצמם יותר מדי כיבוד ואולי (הלוואי) ייצרו מערכת חדשה של בלמים ואיזונים שתבטיח יותר שוויון הזדמנויות ויותר עזרה למי ששום הזדמנות לא תעזור לו.
ועוד משהו קטן. כשאתה אומר שמוצרים שהיו יכולים לתרום לחוויית המשתמש שלך נשארים על רצפת המעבדה (נגיד שיש ביטוי כזה) רק בגלל שהם לא מסחריים, אתה לא מתכוון בעצם לכך שהם מוצרים שאף אחד לא יקנה? ואם אף אחד לא יקנה אותם, אז למה חשוב לך כל כך שהם יצאו מהמעבדה? עוד בחירה זה טוב (נניח). עוד בחירה ממוצרים שלא עושים שום דבר או מביאים שום תועלת זה רע.
אם הטענה שלך היא שהמוצרים נפסלים רק בגלל שאנשי השיווק לא יודעים איך לשווק אותם, אז אתה כנראה מדבר על אנשי שיווק מאוד גרועים. לא מוסרית, מקצועית. איש שיווק טוב אמור למכור קרח לאסקימוסים, אז שהוא לא יצליח לשווק מוצר טוב שיש בו צורך, ולו נישתי? אחת הטענות העיקריות כנגד כלכלת השוק החופשי היא שהיא מביאה לנו עודף בחירה ובכך מאמללת אותנו. אני לא בטוח שמה שאנחנו צריכים זה עוד כמה דברים "מגניבים" שנוצרו סתם בשביל לראות אם אפשר. דווקא כאן טמון בעיני הכוח האמיתי של המקצוע הזה שנקרא UX. התפקיד הכי חשוב שלנו, אולי, הוא לוודא שלמוצר שעליו אנחנו עובדים יש איזה שימוש כלשהו. שיש בו ערך. שהוא עוזר למישהו במשהו. ואם כבר יש בו ערך, סביר להניח שינסו למכור אותו…
שלום ותודה על התגובות. הועלה בהן לא מעט נושאים, אנסה להתמודד לפחות עם חלקם.
קודם כל אתייחס להערה של אמיר על כך שהקשר בין נושא חוויית המשתמש למצב הכלכלי-חברתי לא ברורה.
ובכן, חוויית המשתמש, כשמה יכולה להיות הרבה מאוד דברים. למשל, חוויה בעלת הנאה אסטטית כמו בעת צפייה בתמונה בגלריה. או הנאה רוחנית, כמו בעת קריאת ספר, למשל. למה לא, ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה אפשרי. אבל בין הדברים האלה לבין המקצוע שלנו הקשר הוא מקרי, כי המקצוע שלנו מתקיים בקונטקסט מסחרי בלבד. ז"א, אנחנו המעצבים עושים רק את אשר עולה בקנה אחד עם הצרכים השיווקיים של המוצר. נניח שזה בסדר, אחרי הכול איננו צריכים לרמות את הלקוחות (למעשה אפילו זה לא בסדר אפרט בהמשך). אבל מה שקורה בפועל הוא שלא קיים שום קונטקסט אחר זולת זה המסחרי. הסיבה, השתלטות התפיסה הניאו-ליברליסטית, שמקורה בארה"ב, על כל תחומי חיינו. במשך כשלושים שנים (בלבד!), האמנו שהצלחה כלכלית היא חזות הכל ואם נצליח כלכלית, השאר יבוא מאליו. מה זה "השאר" הזה בהקשר של עיצוב חוויית המשתמש, זה, לדוגמה, מה שציינתי קודם, נניח הנאה רוחנית. ו"השאר" הזה לא בא.
אך לא עוד, מעמד הביניים, הנושא על גבו את מירב המעמסה של השיטה הכלכלית, בארץ ובעולם, הבין שמרמים אותו:
א. בקונטקסט הרחב – המוביליות בחברה המערבית היא נמוכה, ז"א הסיכוי להתעשר הוא נמוך.
ב. בקונטקסט שלנו: לעולם לא נזכה לחוויית משתמש עשירה, החורגת מן התחום המסחרי. אני מקווה שבשלב זה חיזקתי מעט יותר את הקשר בין חוויית המשתמש (המדולדלת) למחאה של מעמד הביניים.
או-קי, מה רע בחוויית המשתמש הממוסחרת? השטחיות שלה. לדוגמא, אנחנו חייבים לעמוד בסטנדרטים של נגישות, אנחנו חייבים בעקומת למידה קצרה. אבל עקומת הלמידה לא מעניינת אותי, אני רוצה להגניב את הצופה, אני רוצה, עם קצת הפרזה, שהצופה יצחק ויבכה, כפי שצוחקים או בוכים בעת קריאת ספר.
אמיר, בשום מקום לא רמזתי על הצורך בהוזלת המחירים של מוצרים, אבל אם הזכרת את זה הינה תגובתי.
א. המחירים של המוצרים (מחשבים, מוצרי מובייל למיניהם וכו') הם זולים ולא במקרה. לא בגלל ליבם הרחב של בעלי התאגידים, אלא בגלל חוקי השוק.
ב. לתאגידים הגדולים יש מספיק כסף להשקיע ביו-איקס, גם אילו הורידו את מחירי המוצרים ב-50%. ההשקעה ביו-איקס היא לא משמעותית מבחינה כספית והיא מזערית ביחס להשקעה בפרסום.
ג. יתר על כן, כפי שציינתי בכתבה, התאגידים משקיעים ביו-איקס הרבה, הרבה יותר ממה שאנחנו מקבלים בסוף.
אני לא ממש מבין מה זה מעצבים בעלי אג'נדה חברתית? זה כאלה שמכתיבים תנאים ל"אפל"? אני בטח לא אחד מאלה. עוד לא (:.
אורית. מה זה חוויית משתמש טובה ונכונה? כזו שמוכרת הרבה? כזו שמתייחסת למכנה המשותף הנמוך ביותר של המשתמשים? מ-7 עד -70, מכירה את זה? מסכים שעקומת הלמידה שלהם היא 3 שניות? אגב א. לא הצעתי לחזור אחורה, לעולם לא, בעזרת השם. ב. סתם לידע כללי: הרבה מהפכות התחילו בצעד גדול אחורה.
אורן. תגובתך היא ארוכה והשעה מאוחרת. אצטרך לקצר.
מי שעשה את העבודה באפל זה אנחנו, מעצבי חוויית המשתמש ולא איזה אב רוחני שריחף מעל ובירך את אפל.
אני לא רוצה לדבר על הפוטנציאל של טכנולוגיות, כי בכל רגע נתון יש לה פוטנציאלים רבים ולכיוונים מנוגדים. בעיקר כשמדובר על שלטון (דמוקרטיזציה).
בשיטה הכלכלית-חברתית הקיימת:
א. אפשר לסרב לעבודה רק מסיבות מסחריות. כל השאר הוא מראית עין. אני רוצה לראות פרי-לאנסר או חברה שנלחמים על פרנסתם, כי המלחמה הזאת מקודשת ע"י השיטה, מסרבים לעבודה מסיבה אידיאולוגית. עד היום זה לא היה cool.
ב. גם אין למי לסרב. התאגידים, כמובן, לא עוברים על החוק. הם פשוט ה-lucky guys שניצחו את השיטה. והם לא גורמים נזק יישיר.
אם קראת את החלק הקודם של תגובתי אולי כבר הסקת שהבעיה שלי עם פייסבוק ודומיו היא השטחיות של המדיום הזה. כמובן על כוחו אין ויכוח. והוא גם תוצר אופייני של השיטה הכלכלית-חברתית, ה-lucky-guy שהצליח במלחמה וממשיך את המלחמה גם כשהוא מונופול. זה לא פייסבוק – זה השיטה.
אני לא מתנגד לשיטת השוק החופשי. ואני מכיר בהישגים שלו. אבל בימים אלה, כאשר מישהו מרוקן את קרנות הפנסיה שלי ושלך, אני לא האדם הנכון לדבר בשבחי השיטה.
אני מדלג קצת ומגיע ל-"ועוד משהו קטן". יש לי הרבה מה להגיד על כך, אבל השעה…
או-קי. הזכרתי את התאגידים שקוברים מוצרים בעלי חוויית משתמש עשירה כדי להצביע על כך שהמעצבים פועלים בקונטקסט מסחרי, קודם כל, קונטקסט, שכפי שאמרתי למעלה צר ושטחי. אבל, הבעיה היא לא את מה שהם קוברים, זה רק סימפטום. הבעיה שב-30 השנים האחרונות עושים רק דברים מסחריים, זאת תפיסת העולם השלטת (לפחות עד לקיץ האחרון). המסחור בתקופה הזאת לא רק דלדל את חוויית המשתמש, הוא דלדל את חוויותינו כבני אדם. המסחור מחק ענפי תרבות שלמים. אמרת שאתה קשיש: זוכר היה פעם כזה דבר "קולנוע אירופאי"? פאסבינדר, פאזוליני, אנטוניוני. מה מאכילים אותנו היום ג'אנק אמריקאי, אבל נגיש לכולם וידידותי לכולם ולסביבה. זוכר היו פעם פקולטות למדעי רוח באוניברסיטאות. מחלקות מפוארות נסגרו כי לא עמדו במלחמה הכלכלית. אבל יתכן הקהל שיצא בקיץ לרחובות נמאס לו מזה.
ועוד משהו קטן. היסטוריה לעולם לא הולכת אחורה, מסכים? אבל אחרי נפילת הגוש הסובייטי, כאשר ההיסטוריונים מדברים מעל כל במה אפשרית על סיום ההגמוניה האמריקאית ועליית הסינים וההודים, קצת מוזר לחשוב שהכול יישאר כפי שהיה.
בוקר טוב דוד,
להשקפתי, נכון לנקודת זמן זו (יחסית חדשה בתחום ..), חווית משתמש טובה היא כזו בה אנו מצליחים להניע את המשתמש לפעולה המבוקשת (אותה פעולה למענה נוצרה המערכת) לשביעות רצונו.
הוא רוצה לרכוש מצלמה חדשה ? הוא רוצה למצוא עמותה להתנדב בה ? הוא רוצה אפליקציית משחקים לאייפון כדי להעביר את הזמן בשיעור המשעמם של המורה דינה ? אפליקציה ללימוד קריאה לכיתות א-ב ? הוא רוצה לראות את כל הסטוריית הטיפולים של המטופל שהגיע אליו למרפאה ? הוא רוצה לקנות דירה ? הוא רוצה לדעת איפה יש פחי מחזור בהם יוכל להניח בגדים ישנים לטובת נזקקים ? הוא רוצה לברר את זכויותיו בביטוח לאומי ? הוא רוצה להיות מעודכן בחדשות הספורט ? יו ניים איט .
בוקר טוב אורית. יום שיש בבוקר! הדבר בנפשנו או מה?
גם אני עושה את מה שעושים הרבה מעצבי UX אחרים – מעצב אפליקציות מסחריות. במאמר שלי אני רוצה להצביע על כמה דברים:
1. המסחור מאלץ אותנו לעשות מוצרים שטחיים (ברוב המקרים) עובדה – עקומת לימוד של מספר שניות.
2. המסחור מחק אפשרות לכל תוצר תרבותי אחר זולת זה במסחרי.
3. אני מקווה שהמחאה החברתית מביע מיאוס מן המצב הזה ומהווה נקודת מפנה.
את מוזמנת להסכים או למתווכח עם הטענות שלי.
שישי בבוקר יום יפה, עוד כוס קפה מול המחשב … והחוצה !!! (:
1. אנחנו לא אמורים לשאוף לעקומת לימוד מהירה בכל מערכת שהיא, מסחרית ושלא ?
2. נוטה לצערי להסכים איתך שזו המגמה ההולכת ושלטת בעולמנו.
3. הלוואי.
זאת היתה התייחסות ספציפית לסעיפים בתגובה האחרונה שלך. עם כוס הקפה הבאה (מחר ?….) אשוב ואקרא את יתר התגובות שהתאספו כאן בנתיים להבין טוב יותר לאן אתה מכוון.
מעצבים לאורך ההיסטוריה, כמו מעצבים תעשייתים ואדריכלים, הרגישו אחריות חברתית לשפר את חייהם של אנשים ולעלות ולו בקצת את רמת החיים שלהם. זה ניכר בעיקר בתכנון עירוני ואדריכלות והאג'נדה הזאת שימשה בסיס לעיצוב הסקנדינבי לדוגמא (ע"ע H&M ואיאקה שעם כל הביקורת שואפות להביא מוצרים טובים ואיכותיים להמונים). בתחום של חוויית משתמש כפי שאורית הדגימה אפשר לתעל את האחריות הזאת למוצרים ושירותים בהם המעצב מאמין ומאמין שיכולים לחולל שינוי חיובי באיכות החיים של אנשים בדיוק כשם שמיקום גן ציבורי וכמה ספסלים במתחם ציבורי פיזי יכולים לתרום לאינטראקציה בין אנשים, שלווה וכו'.
כנראה שאנחנו רואים את הנושא מכיוון שונה כי הרמתי גבה או שתיים לנוכח המשפט: "לדוגמא, אנחנו חייבים לעמוד בסטנדרטים של נגישות, אנחנו חייבים בעקומת למידה קצרה." – נגישות היא הדוגמא האולטימטיבית לאופן בו מעצבי חוויית משתמש יכולים לשפר את איכות החיים של אנשים ולעשות משהו לא רק מתוך צורך מסחרי (שלא תמיד קיים) אלא מתוך השקפת עולם וערכים שאנשים עם מוגבלויות לא צריכים להיות מקופחים ללא גישה לטכנולוגיה שתורמת בצורה משמעותית לאיכות החיים שלהם. לרטון על הצורך להנגיש שירותים ומוצרים מאוד תמוה בעיניי.
אני עדיין לא מבין למה אתה מתכוון בחוויית משתמש ממוסחרת וכיצד היא קשורה לכל הטלטלות החברתיות והכלכליות של השנים האחרונות. אתה יכול אולי לקשר את זה לתחומי עיצוב אחרים? אולי ההשוואה תעזור לחדד את הנקודה. הנקודה שלי היא שהתחום אומנם מסחרי, אבל יש בו הרבה פוטנציאל לאמפטיה והוא משפיע בצורה ישירה על איכות החיים של אנשים. האנשים הללו אולי לא סוגרים את החודש, מרגישים שבוזזים להם את קרן הפנסיה ושבנקאים עשירים גוזרים קופונים אבל אני באמת לא מבין מה בין זה לבין חוויית משתמש 🙂 יכול להיות שאתה מנסה לקשור שני דברים שאין בינהם ממש קשר?
שלום אמיר.
פתאום הבנתי מה בלבל את הקוראים הלא רבים של המאמר: הזיהוי המיידי של מחאה עם מצפוניזם והעושק של הציבור. כפי שכבר רמזתי, אני לא מצפוניסת. אני לא עבריין, חלילה, אבל גם לא מצפוניסת. אתה יודע מה אני, אני גורמן, אוהב אוכל טוב. לא יכול בלעדיו. ולכן, כאשר אני מדבר על המחאה החברתית, אני מתכוון לגמרי לחוויית המשתמש. אתן לך עוד דוגמה אחת וסופנית.
אתה ודאי יודע שיש כזה מרכיב של חוויית המשתמש שנקרא "זמן טעינה". זמן טעינה ארוך שווה חוויית המשתמש לקויה. ברור. אבל מה כדי לקבל אוכל טוב, אני מוכן לחכות וגם לשלם. אתה מבין, ידידי, מעמידים אותנו בסטנדרטים של ג'אנק. כי במק-דונאלד זמן הטעינה הוא קצר והמחיר נגיש לכל דורש והמקום נגיש וגם אפשר למדוד את זה. אבל מה, בסוף מקבלים ג'אנק. צר לי, אבל זה מה שאנחנו מייצרים – ג'אנק. ולמעשה, במצב הנתון, אין לנו ברירה.
אני מקווה, שבעקבות המחאה החברתית יהיה פחות cool להיות טייקון. שההצלחה הכלכלית תפסיק להיות חזות כל. ואז, אולי, יהיה לנו קצת יותר זמן לטעינה יותר ארוכה, כדי שבסוף נקבל חוויית המשתמש עשירה.
שבוע נהדר!
זמן טעינה פחות רלוונטי במציאות פס-רחב וצירוף המילים הזה לבדו מחזיר אותי בזמן לשנת 1999. זה לא עניין של סטנדרטים של ג'אנק, זה עניין של ריבוי אפשרויות, קשב נמוך וחוסר סבלנות של האנשים עבורם אנו מעצבים ואפשר בצדק לטעון שלגרום למישהו לחכות זה פשוט לא מנומס ולא מכובד. הגשה של חווייה מיידית, שאתה מזהה אותה כזבל בגלל מהירות ההגשה היא פועל יוצא של פסיכולוגיה קוגנטיבית והתחשבות במשאב היקר הזה שנקרא זמן. בהקשר של חוויית משתמש, הגשה מיידית של רשימת כתובות, תוצאה חיפוש מראה על התחשבות ויעילות. לנסות להפוך את זה על הראש ועוד ללפף סביב זה מחאות חברתיות נגד טייקונים והצלחה כלכלית זה יצירתי אבל לא מציאותי לדעתי 🙂