בקישורי השבוע התלהבתי מאוד מהפוסט של אחי רז "למה ענווה היא תכונת מפתח בעיצוב לאנשים". בשבילי, אחד הביטויים של אותה ענווה מקצועית, הוא לא למהר לקטול דברים שעשו אחרים, אלא דבר ראשון לתת גם להם צ'אנס – להניח, לפחות לרגע, שהם לא יותר טיפשים ממך ולנסות להבין מה גרם להם להגיע לפתרון הספציפי הזה – ולבדוק אם יש לך פתרון טוב יותר. ההרגל הזה קוטע באיבם חלק נכבד מהפוסטים שאני מתחיל לכתוב אצלי בבלוג – אני רואה ממשק שנראה לי גרוע במיוחד, מתחיל להתלהם עליו, כותב חצי פוסט, ואז פתאום מבין שאין לי פתרון מוצלח יותר. לפעמים אני זורק את הפוסט לפח ולפעמים מעלה אותו יחד עם המסקנה שלי.
ואני אדגים. אתמול חבר טוב שלי פרסם פוסט שבו הוא מדבר על האופן שבו המקלדת של מכונות ממתקים נוגדת את המודל המנטאלי של המשתמש. תסתכלו טוב על המספרים שעל המקלדת, במיוחד על הכפתור האחרון.
במבט ראשון – נכון, מזעזע. מה הופך את המכונה הזו לכל כך מיוחדת שכל מכשיר אחר בעולם מסתדר עם מקלדת של 0-9, וכאן צריך מקלדת של 1-10? ובכן, באמת – מה?
מה הופך אותה לכל-כך מיוחדת?
המכונה הזו יצאה מהמפעל עם מספר מוגדר של תאים בכל שורה, והוא כבר לא הולך להשתנות. המספר של התא ה"גבוה" ביותר שרואים בתמונה הוא 9, ואני מניח שבאחת השורות יש גם 10. אבל 11 כבר לא יהיה, כי לא ניתן לשנות את מבנה המכונה. לכן הממשק פשוט לא אמור לתמוך במספרים דו-ספרתיים מעבר ל-10, זה לא תרחיש שהוא אפשרי פיזית. תחשבו כמה פשוט המודל הזה – לחצת על שני מקשים (אות ומספר) והמוצר כבר יוצא (ונופל, לפעמים נתקע בזכוכית ואתה צריך לבעוט במכונה ולטלטל אותה, ולפעמים לא נתקע וכן מגיע עד הפתח, אבל הוא עדיין מאחורי תריס המתכת, ואז צריך לכרוע על הרצפה המטונפת ולשבור את שיאי גמישות פרק כף היד כדי להוציא את הסניקרס שעולה פי שניים מאשר בסופר… סליחה).
ומה רע במספרים דו-ספרתיים?
לכאורה, גם אם יש רק מקרה אחד של הזנת מספרים דו-ספרתיים (10), זה מספיק כדי להצדיק את הפונקציונאליות הזו. הרי מה הבעיה לתמוך בזה – כולה לקבל שני מספרים במקום אחד, ואז להוציא את המוצר. אבל ברוב המוחלט של המקרים המשתמש ירצה להזין מספר חד-ספרתי. אז מה, נכריח אותו לרשום 09 במקום 9? נניח אפילו שאם על התווית שבתא נרשום B09, אז כולם יבינו (וגם אם לא יבינו, אז לא קרה כלום כי זה לא שהוא יקבל את המוצר הלא נכון – המכונה תמתין למספר השני, והמשתמש הרעב פשוט ילחץ על כפתור הוצאת הכסף ויתחיל מחדש). אבל עדיין, הפכנו את המערכת למורכבת יותר עבור הרוב המוחלט של המשתמשים, רק כדי להקל טיפה על החיים של אותו אחד בודד שבאמת צריך את מה שיש בתא מספר 10. ליתר דיוק, לא ממש הקלנו על חייו כי הוא עדיין צריך ללחוץ על שלושה מקשים במקום שניים, אבל כן התקרבנו מאוד אל המודל המנטאלי שלו. שזה באמת חשוב.
החלופה היא להוסיף מקש Enter כלשהו. שפירושו מעבר מוחלט למודל הדיגיטלי, שזה עולם מאוד מאוד שונה והרבה יותר מורכב.
כל מכשיר אחר בעולם מסתדר עם מקלדת של 0-9?
החבר שלי צדק לחלוטין בזה שהכל נעוץ במודל המנטלי. כאן לוח המקשים מסודר בצורה די דומה למקלדות של מכשירים דיגיטליים, וזה באמת גורם לי לקטלג את זה תחת המודל המנטלי של מכשירים כאלה ולהזדעזע כתגובה ראשונית. אבל למעשה, מבחינה לוגית, מדובר בסך הכול במעלית רגילה של בניין מגורים. הייתם מצפים שבמעלית בבניין של 11 קומות יהיה לוח מקשים עם תמיכה במספרים דו-ספרתיים? ומקש Enter? לא הייתם שואלים "למה הם לא עשו 11 כפתורים וזהו?". ואני לא משווה את זה למעלית רק משום שזה נוח לי ותומך בדבריי, אלא בגלל הדימיון המהותי בין שני המקרים – מדובר במספר אפשרויות מאוד מאוד קטן ומאוד קשיח, שלעולם לא הולך להשתנות.
תחשבו שניה על הפתרון שהמציאו יצרני הטלוויזיות לבעיה דומה. שם מספר הערוצים האפשריים הוא גדול, הוא מכסה את כל הטווח הדו-ספרתי (בטלוויזיות ישנות) או אפילו התלת-ספרתי (בחדשות). ואפילו שם אין מקש Enter. בטלוויזיות ישנות היית צריך להגיד מראש במידה ואתה מתכנן להזין מספר דו-ספרתי, והיה לך מקש ייעודי לזה.
בחדשות יש פשוט time-out עם חיווי ויזואלי על המסך. אם עצרת אחרי הספרה הראשונה, אחרי כמה זמן הטלוויזיה מניחה שסיימת להזין את המספר, ועוברת לערוץ המתאים.
אף אחד מהפתרונות האלה לא מתאים לכאן. היית מפרט את הסיבות, אבל הפוסט כבר התארך מעבר למה שרציתי. בשתי מילים: "מחיר הטעות".
התכל'ס
האם אני אומר שאי אפשר למצוא פתרון יותר טוב? לא. אפשר לעשות כמה דברים יפים. לשם התחלה, במכונה הספציפית הזו, אפשר להחליף את משמעות ואת סדר הספרות והאותיות, כך שהספרה תסמן את השורה (יש רק 8), והאות תסמן את העמודה. אבל במכונה שיש בה יותר מ-9 שורות זה כבר לא יעזור לנו.
היום, עם צגי מגע, אפשר לפתור את זה באלף צורות הרבה יותר פשוטות ויעילות. אבל המכונה יוצרה במקרה הטוב איפשהו באמצע שנות התשעים. אני בטוח שיש עוד כמה פתרונות אפשריים במגבלות הטכנולוגיה של אז (לזה נועדו התגובות – תרגישו חופשי). אבל אני כבר לא יכול להגיד שלפתרון הנוכחי אין זכות קיום, כפי שאמר הדחף הראשוני שלי.
נ.ב.
גם אם לא ממש מדבר אליכם כל נושא הענווה, העיקרון שתיארתי בפסקה הראשונה הוא תרגיל מחשבתי מצוין בעיניי – גם למאפיינים ותיקים, אבל במיוחד לאנשים שנמצאים בתחילת דרכם ומחפשים לצבור ניסיון מגוון. נכון, אם תרשמו בקורות החיים "פברואר 2011 – הרהורים על ממשק של מכונת ממתקים משנות התשעים", כנראה שלא תזומנו לראיון; זה לא סוג הניסיון שיתן לכם שורה בקו"ח. אבל מה שהוא בטוח יעשה זה יהפוך אתכם למאפיינים טובים יותר.
הי ויטאלי.
תודה על מאמר מעניין וחומר למחשבה.
אגב אני לא בטוח שזו טעות לכתוב בקורות החיים "פברואר 2011 – הרהורים על ממשק של מכונת ממתקים משנות התשעים" – זה בהחלט עשוי לגרום למי שקרא אותם להרים גבה, ואולי אפילו להתקשר ולתהות מה הקטע. לפעמים משתלם להיות קצת "מוזר" ושונה כשרוצים להתבדל או להיחרט בזיכרון.
זה כבר המאמר השני שאני ב-UXI שמזכיר את נושא קורות החיים.
מישהו רוצה להרים כפפה ולכתוב מאמר על "איך לכתוב קורות חיים לתפקיד איש UI" ?
ויטלי, פוסט נהדר, למרות שאני בטוח שהייתי כותב אותו יותר טוב.
בעצם אולי לא.
לגבי פתרון טוב יותר למכונה, לדעתי יש כאלה גם אם מדובר ב- Low Tech. הפתרון המתבקש ביותר היה פשוט לשים את הכפתור על החלון, ממש מתחת לכל אחד מהתאים. זה אולי קצת מסובך יותר טכנית אבל לגמרי אפשרי ולדעתי היה משפר בצורה ניכרת את המיידיות של הקנייה. מניפולציה ישירה תמיד עדיפה על עקיפה.
אפשר גם לחשוב על יצירת מערך כפתורים שמהווה מעין מיפוי של סדר התאים. זה היה דורש מספר גדול יותר של כפתורים (80 במקום 20) ואולי גם הוספת תמונה קטנה של עטיפת הממתק מעל כל כפתור כדי להקל על הסריקה (בתוך "שרוול" קטן מפלסטיק שמשחילים בו את התמונה כדי שאפשר יהיה להחליף אותה).
אבל אני לא באמת בטוח שסידור כזה יהיה הרבה יותר אפקטיבי מאשר הנוכחי. עקומת הלמידה לכאורה נמוכה יותר אבל קשה יותר לסרוק את כל הכפתורים.
כשאני נתקל בבעיה שדורשת אפיון של ממשק יחסית מורכב (ולא מצליח לעשות את זה פשוט) אני תמיד שואל את עצמי מה גובה המוטיבציה של קהל היעד, לעומת הקושי של המשימה. אם המוטיבציה גבוהה אפשר לסבך למשתמש את החיים (קצת).
במקרה הזה המוטיבציה (סניקרס!) יחסית גבוהה, ובמיוחד לאור העובדה שקשה למצוא תחליפים (המכונות לרוב עומדות במקום בו אין קיוסק או מהוות תחליף בשעות בהן הקיוסק סגור). לכן אני מניח שאפילו ילדים קטנים מסתדרים עם מערכת המטריצה המסובכת הנ"ל.
בעצם אפשר להשתמש במכונות האלה כדי ללמד את לוח הכפל בבתי ספר.
ותודה לדנית על ההשראה (ובכלל).
אורן, מסכים שהפתרון עם הכפתורים הוא אכן המתבקש ביותר, אבל אז אתה לא יכול לעשות את חלון הראווה הגדול עם הזכוכית. אני משער שזאת הסיבה שהוא נפסל.
מערך כפתורים בצד זה די מזעזע בעיניי :). עשרות רבות של כפתורים, המון מקום שמתבזבז על השרוולים של התמונות, חלק מהאנשים בטוח יצטרכו לספור עם האצבע "כפתור חמישי מימין בשורה שלישית מלמטה"… אני הייתי פוחד להתקרב למכונה כזו 🙂
(התכוונתי שהפתרון עם הכפתורים על גבי החלון הוא המתבקש)
ויטלי, לא רואה סיבה שכפתורים על החלון ימנעו את עצם קיומו של החלון. זה אמנם קצת יותר מסובך אבל נראה לי פתיר לחלוטין. מקסימום צריך לחלק את החלון על ידי שורות קטנות של פלסטיק עליהן יופיעו הכפתורים. אולי אפילו את זה לא צריך.
מצד שני, אני לא מהנדס מכונות…
אם היו מזמינים אותי לייעץ לחברה שבונה את המכונות האלה, קודם כל הייתי אומר שזה לא תחום ההתמחות שלי 🙂 אם היו מתעקשים (כי אחרי הכל, אני מאוד נחמד) הייתי מנסה לעבוד אתם כך שהכפתורים כן יופיעו על החלון. זה פשוט נראה לי הכי מיידי ונוח ואני חושב שזה היה מחזיר את ההשקעה הנוספת בפיתוח.
על הדרך, אולי זה גם היה מחזק את החלון ומפחית את מספר הפריצות של המכונות האלה (ואת עלויות הביטוח כתוצאה מכך). אבל אולי סתם נסחפתי כאן 🙂
לגבי הפתרון של מערך הכפתורים, אתה צודק שהוא לא נהדר, אבל אני כאמור לא בטוח שהוא פחות טוב מהקיים. המשתמש לא צריך לשנן עם האצבע. למעשה הוא בכלל לא צריך להסתכל על החלון. יש תמונות של החטיפים מעל הכפתורים, הוא סורק את התמונות, מחליט מה הוא רוצה, ולוחץ.
החלון משמש במקרה הזה רק כמתאבן.
האמת היא שאני לא ממש המצאתי את הפתרון הזה. הוא קיים. רק עשיתי לו המרה מתחום אחר. קוראים לו "וידאומט" 🙂
הבעיה עם הכפתורים על גבי הזכוכית זה שצריך לחבר אליהם חוטי חשמל, שיעברו או מעל הזכוכית או מתחת לה (ויתחברו לכפתור דרך חורים)… אז צריך להחביא אותם בתוך משהו, למשל בפסי הפלסטיק שהצעת. זה כבר אומר שמבחינה מעשית לא תהיה שם ויטרינה גדולה, אלה לפחות ארבעה חלונות נמוכים ורחבים (במידה ונשים שתי שורות של כפתורים – עבור המוצרים מעל הפס ומתחתיו). זה שמאחוריהם אולי תהיה זכוכית אחת גדולה, לא משנה לצורך העניין – הויטרינה היפה כבר נהרסה. בנוסף, על כל פלסטיק יהיה מספר שונה של כפתורים, כי יש תאים רחבים (למעלה) ותאים מאוד צרים. כל זה מאוד יפגע באסתטיקה של המכונה (שהיא גם ככה לא משהו). וכן, קיימים חוטי חשמל מיקרוסקופיים בלתי נראים, אבל אנחנו מדברים על low-tech 🙂
מערך הכפתורים יתפוס המון מקום, בדיוק כמו בוידאומט שהזכרת. אם מוסיפים אליו תמונות – אז עוד הרבה יותר מקום (תחשוב על 80 תמונות בגודל סביר). ואין אופציה להגדיל את המכונה (חשוב שהיא תהיה כמה שיותר קומפקטית), ולדעתי גם לא לפגוע בויטרינה. פונקציית ה"מתאבן" של החלון היא קריטית כאן, אני חושב שאם לא יהיה חלון בכלל, ההכנסות של המכונות האלה ירדו לפחות בחצי. זה החלק החווייתי של המכונה :).
חוץ מזה, עם התמונות הוא גם לא סריק בעליל – תזכר כמה זמן לקח לך לעבור על היצע הסרטים בפעם האחרונה שהשתמשת בוידאומט :).
טוב, לאחרונה נאמר לי שאני נוטה להתנצח, אז אני מציע לפחות לקחת את זה אופליין (ובאופליין אני כמובן מתכוון למייל/פייסבוק 🙂 ), אלא אם כן אתה חושב שאנשים פה מאוד מעוניינים לצפות בנו מאפיינים מכונת ממתקים מיושנת. המוצר הבא – פטיפון!
תרשה לי רק עוד פתרון אחד מהשרוול? חוטי חשמל דקיקים בתוך זכוכית קיימים בתוך החלון האחורי של מכוניות כבר לפחות שלושים שנה…
אני מציע שניפגש על כוס סניקרס ונלבן את הנושא. יש מכונת ממתקים נהדרת בתחנת רכבת ארלוזרוב, לא רחוק מהעבודה שלך 🙂
סגרנו 🙂
[…] לפני כן הרשו לי לצטט את עצמי. באחת הכתבות ב-UXI ניסיתי להבין מדוע מכונת ממכר ממתקים מאופיינת בדרך […]
[…] מאז השכלתי קצת, למדתי קצת ענווה ויותר סטטיסטיקה ממה שהייתי רוצה (אבל פחות ממה שהייתי […]